בן יהוידע על ברכות י״ב

1 בִּיטְלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמוֹת הַמִינִין. עיין רש"י ז"ל, והקשה על זה הרב 'עיון יעקב' ז"ל, איך אפשר שיאמרו כן והלא קורין גם כן שמע והיה אם שמע ויאמר שלא שמעו בסיני, אלא ממשה רבינו ע"ה כשאר דברי תורה? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי עשרת הדברות להיותה כתובה קודם פרשיות ק"ש היו מוכרחים לתקן אמירתה קודם הכל, ואם כן ממילא הברכה תהיה סמוכה לה, ולכן יאמרו המינין זה עיקר מה ששמעתם בסיני, ועליה בלבד תקנו הברכה, ומה שאומרים אחריה שאר פרשיות, הם תוספות דברים בעלמא ח"ו, ולא נתקנה הברכה בעבורם, ומלבד פירוש רש"י ז"ל נראה לי בס"ד, תרעומת המינין, שהיו קורין תגר על ישראל, באומרם כל יום אתם אומרים עשרת הדברות ומברכין עליהם ואין אתם מקיימים מה שכתוב בהם, והם דברים שאדם דש בעקביו, כגון שמות ב' לא תשא שם ה' אלהיך ולא תגנוב ולא תחמוד, וכן כבד את אביך ואת אמך, ובזה הפירוש שכתבתי יבא לשון תרעומת יותר נכון, מה שאין כן לפירוש רש"י ז"ל לא יתיישב לשון מתרעמים היטב.

2 הוּא יַשְׁכִּין בֵּינֵיכֶם אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. נראה לי בס"ד ד' דברים אלו ראשי תיבות ראש, כי אות א' נכלל בו שתים, שהם אַהֲבָה אַחֲוָה שָׁלוֹם רֵעוּת, והכהן ראש בעמיו, וכמ"ש ויקרא כא, ח וקדשתו לברך ראשון ולקרוא ראשון, והא דמברכין אותם בארבעה אלה שכולם הם ענין אחד, נראה לי בס"ד, כי בכהנים הנמצאים בבית המקדש יש ד' מיני שררה, הא' כה"ג, הב' סגן, הג' ממונה, הד' כהן הדיוט, ולכן מברכין אותם בארבעה הנז' שכולם משמעות אחת להם, כנגד כל אחד ואחד מן ארבעה בעלי ששרה הנזכרים, זה יהיה באהבה, וזה באחוה, וזה בשלום, וזה בריעות. או נראה לי, מברכים אותם בארבעה הנז', כנגד ד' מיני אכילת קדשים שאוכלים בבית המקדש, שלא יריבו זה עם זה בחלקם, והם: הא' בשר קדשי קדשים, והב' בשר קדשים קלים, ועוד שתים בלחם, שהם הא' לחם הפנים שהוא קדשי קדשים, והב' שאר חלות שאוכלים בכל יום עם הקרבנות. או יובן, כנגד ד' אותיות שם הוי"ה שנקרא ככתבו בבית המקדש, וכמו שנאמר שמות כ' כ' בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ, ולכן אומרים מי ששכן שמו בבית הזה הוא ישכון וכו', והטעם שהם מברכים בענין האחדות ואהבה והשלום, מפני שהכהנים כעסנים הם מצד טבעם שנאמר הושע ד' ד' וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן, ומן הכעס נולד קטטה ושנאה, לכך יברכום בכך. או יובן בס"ד הטעם, מפני שהכהנים קרובין לידע שם המפורש יותר משאר אדם, ומי שיודע שם המפורש צריך שיהיה לו שלום ואהבה עם בני אדם כדי שלא יזיקם, ובפרט מי שהוא מקבל מתנות, כי לכן היו נזהרים היודעים אותו לבלתי ילמדו אותו לכל מי שמקבל מתנות, וכמ"ש במדרש קהלת באותו רופא עיין שם, וכהנים מקבלי מתנות הם לכך היו מברכים אותם בשלום ואהבה ואחוה.

3 כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר אֱמֶת וְיַצִּיב שַׁחֲרִית, וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה עַרְבִית לֹא יָצָא יְדֵי חֹבָתוֹ. י"ל מאי קא משמע לן פשיטה, כיון דלא אמר ברכה שתקנו חכמים, ואם כונתו לומר דלא אמרה בלשון שתקנו חכמינו ז"ל, אלא קיצר גם על זה קשא ממה נפשך, אם אמר מעין הברכה למה לא יצא י"ח, ואם לאו ודאי לא יצא, ועוד לפי זה למה נקיט זה הדין באמת ויציב הלא דין זה ישנו בכל מטבע ברכות והוה ליה למימר בסתם, כל שלא אמר ברכה שתקנו חכמים לא יצא י"ח, ואין לומר כונתו לומר לא יצא י"ח ק"ש, דזה לא יתכן, דהא קיימא לן ברכות אינן מעכבות. ונראה לי בס"ד כונתו לומר דאם לא אמר שתי ברכות אלה, אפילו שאמר אחת מהם לא יצא י"ח אותה הברכה שאמרה, דבעינן שיאמר שתיהן, א' בשחרית ואחת בערבית, ואז יצא י"ח שחרית וערבית, ואם לא אמר בערבית אף על פי שאמר בשחרית לא יצא י"ח שחרית, וכן להפך, משום דשתים אלה שייכי להדדי, ובשביל טעם אחר נתקנו זו בשחרית וזו בערבית, והיינו דכתבו התוספות תהלים צב, ג לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, חסד שעשה לנו הקב"ה במצרים, וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת, מדבר על העתיד, שאנחנו מצפים שישמור הבטחתו ואמונתו, שיגאלנו מיד המלכים, נמצא של שחרת נתקנה על גאולתנו ממצרים, ושל ערבית עקרה נתקנה על גאולתנו לעתיד, וכן פירש רש"י ז"ל, והנה צריך להבין למה בשחרית עקרה על יציאת מצרים ושל ערבית עקרה על גאולה של העתיד, ונראה הטעם על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק ישעיה נב, ג חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ, כי של יציאת מצרים היתה על פי מדת החסד שהם כסף, אבל גאולה העתידה תהיה על פי מדת הגבורה, וזה הטעם שגאולה של יציאת מצרים היה אחריה שעבוד וגאולה העתידה אין אחריה שעבוד. ובזה יובן בס"ד ממילא הטעם, מה שתקנו הברכות בשחרית על יציאת מצרים, מפני שבשחרית שולט מדת החסד, וגאולה זו היתה על פי מדת החסד, אבל בערבית ששולט מדת הגבורה, תקנו הברכה עיקרה על גאולה העתידה, שהיא תהיה על פי מדת הגבורה, והשתא ממילא מובן הטעם דשתי ברכות שייכי אהדדי, והיינו כי בכונה מכוונת תיקנו אנשי כנסת הגדולה זו בשחרית וזו בערבית, ללמדנו דשל יציאת מצרים היתה על פי מדת החסד ששולט בשחרית, ושל העתיד לבא תהיה על פי מדת הגבורה ששולטת בערבית, ואז ממילא נדע שגאולה העתידה אין אחריה שעבוד, כי דוקא של יציאת מצרים שהיתה על פי החסד היה אחריה שעבוד מצד קטרוג מדת הדין, אבל בעתידה שגם מדת הדין תסכים מי יקטרג, ולכן אם אמר בשחרית דוקא ולא בערבית, וכן להפך, לא יצא י"ח, יען כי באחת בלבד לא ירגיש בשינוי כדי שיבא להתעורר ולהבין הטעם הזה, וללמוד מזה על מעלת הגאולה העתידה שלא יהיה אחריה שעבוד, ונמצא שלא נתקיימה בזה כונתם של אנשי כנסת הגדולה בסדר זה שתקנו בשתיהם, ולפי זה יתורץ בס"ד דקדוק גדול בפסוק, דהוה ליה למימר להגיד אמונתך בלילות ובבקר חסדיך, שהדרך לתפוס לילה קודם יום, כמ"ש בראשית א' ה' וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, ובהכי ניחא, דבבקר מזכירין של יציאת מצרים דהיתה בראשונה, ובערב על אחרונה, ולכן הכתוב נקיט גם כן כסדר זה.

4 הָכִי אָמַר אֲבוּךְ כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָּרוּךְ. צ"ל שיחת תלמידי חכמים דא"ל הכי אמר אבוך, מהו תיבת 'הכי' והוה ליה למימר אמר אבוך וכו'? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל, מה דנקיט רב בלשונו דברים בכפל, הכורע כורע והזוקף זוקף, ולא אמר צריך לכרוע בברוך ולזקוף בשם, היינו בא ללמדינו שצריך לכרוע שתי כריעות, דהיינו תחלה יכרע הגוף, ואחר כך יכרע הראש, וכן צריך לזקוף ב' זקיפות, תחלה הגוף ואחר כך הראש, ולכן כפל הלשון כנזכר בספר הכונות יעיין שם, ולכן א"ל הכי אמר אבוך, רצונו לומר בלשון זה אמר אבוך, על כן דקדק בכפל הלשון, שבא ללמדינו בו דבר יקר של שתי כריעות ושתי זקיפות, ובזה יובן דברי שמואל דאמר מ"ט דרב דכתיב תהלים קמו, ח הֳ' זֹקֵף כְּפוּפִים, שבא להביא ראיה על שתי כריעות, דכתיב כְּפוּפִים שתי כפיפות, וממילא ידעינן נמי דצריך שתי זקיפות.

5 רַב שֵׁשֶׁת כִּי כָּרַע כָּרַע כְּחַזִירָא, כִּי קָא זָקִיף זָקִיף כְּחִוויָיא. נראה לי בס"ד גם רב ששת עביד כרב, שתי כריעות ושתי זקיפות, לכך הש"ס נקיט גם כאן לשון כפול ולא אמר ר"ש כרע כחזירא וזקיף כחוויא, אך הדמיונות של חזירא וחויא הוא על 'המהירות והמתון', דהיינו שהכריעה בין של הגוף בין של הראש היה ממהר בהם ולא יתנהג בכבידות ובנחת כמו החזירא, שאדם חובטו בבת אחת ולא בנחת ובכבידות, אבל הזקיפות בין של גוף בין של ראש היה עושה בכבידות ובנחת, כמו נחש שנזקף בנחת וכבידות, והיה עושה כן כדי שלא תתראה כריעתו עליו כמשוי. ועוד נראה לי טעם אחר שהיה נוהג בכריעות כחזירא ובזקיפות כחווייא כי חזירא הוא שבט הרומז למדת הדין, והיה עושה בכריעתו כי היה מכניע כוחות הדין בכריעה, אבל בזקיפה זקיף כחווייא, לרמוז על ניצוצי קדושה שנפלו בחטא הנחש יהיו נזקפים על ידי מצות זקיפה זו, ולכן זוקף בשם דאלמלא הקב"ה עוזר לאדם לא היה יכול. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שכורע בברוך, לרמוז בזה על חסד שעשה הקב"ה לאדם בירידת הנשמה משמי מרום לעולם הזה התחתון, וזהו מעין הכריעה, ולכן עושה במהירות כחזירא, כי ירידת הנשמה מלמעלה היא במהירות, וכמו שנאמר תהלים קמז, טו הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ, ולכן הכריעה הרומזת לירידת הנשמה לעולם הזה היא במהירות כחזירא, והזקיפה הרומזת לעליית הנשמה עושה כזקיפת הנחש לאט לאט, כי העליות של הנשמה יהיו בהדרגות לאט לאט. ודע לפי דברי רש"י ז"ל, חזירא הוא שבט שקורין בערבי 'כיזראן', וטבעו הוא כך לפנינו, ובתוספות רבינו יאודה חסיד ז"ל הביא ביאור אחר כחזירא, וגם כענין כריעה וזקיפה הביא שם ביאור אחר עיין שם.

6 כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ. קשא, מלשון זה משמע דאיכא דלא אפשר לו לבקש רחמים על חבירו, והיכי משכחת לה, דהלא כל אדם יש לו פה להתפלל, והכי הוה ליה למימר 'כל שאינו מבקש רחמים על חבירו'? ונראה לי בס"ד דבקשת רחמים בכוונת הלב תליא מלתא, ולפעמים יזדמן שחבירו עומד בצרה גדולה והוא אוהבו כנפשו, ולכן הוא מצטער מאד ומתבלבל דעתו שאינו יכול להתפלל, או כי גם הוא עומד בצרה גדולה, שהוא חולה הרבה ואינו יכול להתפלל בעד חבירו, ברם המפרשים ז"ל הקשו אמאי לא פריך הכי, דלמא צבור שאני, כדפריך לקמן על הפסוק ישעיה כג, טז לְמַעַן תִּזָּכֵרִי? ונראה לי בס"ד, דגבי עושה עבירה ומתבייש בה שפיר פריך צבור שאני, כי הצבור לרוב מעלתן שהם צבור די להם בכפרה זו של הבושה, מה שאין כן יחיד לא יספיק לו זה הכפרה של בושה, אבל הכא לא שייכה פירכה זו, יען כי הצבור לרוב מעלתם תפלתם רצויה ואינה חוזרת ריקם, ולכן לא יצטרכו לתפילתו של יחיד זה, ועל כן אם גם בצבור נקרא חוטא, כל שכן בחבירו שהוא יחיד, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים שלא יוכל להתפלל על עצמו, דנחשב זה שלא התפלל עליו חוטא.

7 אֶלָּא מֵהָכָא וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק. קשא, אמאי לא הוכיח לזה מן הכתוב בנביאים בעמוס וא"ו פסוק ו' הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף דמשמע צריך שיחלו? ונראה לי בס"ד, התם על כללות ישראל קאמר, וצבור שאני וכמו שתירץ לקמן. ועוד נראה לי התם שאני, דעבדי שמחה גם כן במזרקחי יין וראשית שמנים, להכי קפיד עלייהו והענישם, אך מהרש"א ז"ל הקשה, בהאי קרא אינו מפורש שיחלה האדם על חבירו אלא שיענה עצמו, עיין שם. ונראה לי בס"ד דדייק מתיבת וַאֲנִי שהיא לשון יתר, דהוה ליה למימר וּבַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק, ולכך משמע כונת הכתוב לומר וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם, כלומר גם אני נתערבתי בחלותם, שנעשיתי חולה כמותם על חליים, ולא די שנחלתי אלא גם היה לְבוּשִׁי שָׂק. אי נמי י"ל צער השק למלך, חשיב כמו צער חולי בשאר אדם, מפני שהמלך מפונק ביותר, וגם זילא ביה מלתא ביותר.

8 כֹּל הָעוֹשָׂה עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ בָּהּ מוֹחֲלִין לוֹ. נראה לי הטעם, כי בבושה נשפך דמו בקרבו והרי זה כאלו נהרג, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, ואמר בגמרא דחזינן, אזיל סומקא ואתי חיוורא, וכן זה שנתבייש נחשב לו כאלו נהרג, ולהכי מהניא ליה כפרה, כי מיתה מכפרת על הכל, מיהו ודאי דלא קאמר כן אלא אם כן עשה תשובה בוידוי וחרטה ועזיבת החטא, ורק על מה שאמרו בארבעה חלוקי כפרה דהכל תולין ומיתה מכפרת קאמר הכא, שהבושה מספקת במקום מיתה, אבל ודאי בלא תשובה לא מהני כלום, כי אפילו המיתה עצמה, אם לא מת מתוך תשובה לא תועיל לו מיתתו. ועוד נמי נראה לי, דהא דמהניא בושה לגמור הכפרה במקום מיתה, היינו דוקא אם הוא קבל צער הבושה בלבו בשמחה לכפרת עונותיו אז תועיל לו:

9 וּמִנַּיִן דְאֲחִילוּ ליה מִן שְׁמַיָא שֶׁנֶּאֱמַר שמואל א כ״ח:ט״ו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל...וּמָחָר. הקשה הרי"ף ז"ל, מנ"ל דאחילו ליה משום דנתבייש ולא הזכיר האורים, ודילמא בשביל שקבל עליו המיתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר לו אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב, תהא מיתתך כפרה עליך, ויהיה גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל כל צדיק נכווה מחופתו של חבירו, רצונו לומר אין מחיצות הצדיקים שווים, אלא כל אחד מחיצתו לפי ערכו, וגם ידוע שאין הצדיק זוכה למקומו הגדול הראוי לו תיכף ומיד בבואו לגן עדן, אלא עליותיו במקומות הם חלוקים בהדרגות במשך ימים ושנים, וכל עת שיבאו להעלותו למקום עליון יותר הם דנים אותו על דקדוקי מצות יותר, וכאשר ספר מהרח"ו ז"ל מעשה בחסיד אחד שהיו דנים אותו אחר כמה שנים שנכנס לגן עדן על חטא של שוגג, בשביל שהיו רוצים להעלותו עליה גדולה יותר ממקום שהיה בו. גם כתב עוד מהרח"ו ז"ל שאי אפשר לשום צדיק ליקח מקומו העקרי בגן עדן תיכף אחר הפטירה מעולם הזה, ואפילו שהוא צדיק גמור, אלא רק אחר י"ב חדש כנודע, וכל משך י"ב חדש תעלה נפשו בהדרגות, עיין שם, והנה ודאי שמואל הנביא ע"ה היתה מחיצתו גדולה ממחיצתו של שאול המלך ע"ה, כי היה שקול כמשה ואהרן, וזכה למדרגה גדולה של נבואה, וכן מוכח נמי מדבריו, ממה שיש לו לפי ערכו, והנה באותה שעה שדבר עמו דברים אלו עבר כמה חדשים אחר שנפטר שמואל הנביא ע"ה, ואיך יתכן שיהיה שאול למחר שהוא יום פטירתו ישב במחיצה של שמואל, אפילו אם נאמר שהוא לפי ערכו שקול להיותו במחיצתו של שמואל הנביא ע"ה, אלא ודאי באותה שעה שדבר שאול עם שמואל ונתבייש מצד האורים, נתכפרו לו כל עונותיו הן על מה שהרג את נוב עיר הכהנים, הן על מה שרדף את דוד המלך ע"ה, כי הבושה נחשבה לו מיתה ממש, ועל כן הקבלה שקבל אותה שעה על עצמו להיות נהרג בחרב למחר, הועילה שיתעלה במעלות רמות בלי הדרגות ומשך זמן, ויגיע תיכף ומיד למחר לישב במחיצה של שמואל הנביא ע"ה. וזה שאמר לו אם תקבל עליך ליהרג תהיה מחר במחיצתי, שלא הוצרך לבשרו על ידי כך שיבא לגן עדן, כי זה כבר נשלם מכח הבושה שנמחלו אותם עונות, אך בישרו על ידי כך לא תצטרך לקבל עליות שלך בהדרגות במשך ימים וחדשים ושנים, אלא מחר תגיע לישב במחיצתי תיכף ומיד, בעבור קבלה זו שאתה מקבל על עצמך, ועל כן שפיר יליף הש"ס מהאי קרא דעמי במחיצתי, דחזינן עצת שמואל הנביא ע"ה היתה לשאול שישיג מחר את מחיצתו תיכף, ומוכרח לומר כי הוא כבר נטהר מאותם עונות של הריגת נוב ורדיפה של דוד המלך ע"ה, מחמת הבושה שנתבייש אותה שעה קודם שאמר לו עמי במחיצתי. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, דלמאי אצטריך להביא הכא האי דרשה דר"י, דדרש עמי במחיצתי וסגי להביא הפסוק בלבד דקאמר עמי, דמשמע שיבא לגן עדן, ובזה שכתבנו יבא נכון, דעיקר הילפותא הוא מכח שאמר לו עמי במחיצתי, דאי אפשר להשיג מחיצה של שמואל הנביא ע"ה תיכף ביום שנפטר, אם לא נאמר שהבושה הספיקה למחול לו על הכל במקום מיתה שאז קבלתו שקבל ליהרג הועילה לו להשיג מחיצתו של שמואל הנביא ע"ה בבת אחת למחר.

10 וְרַבָּנָן אִמְרִי מֵהָכָא וְהוֹקַעֲנוּם לַהֳ' בְּגִבְעַת שָׁאוּל. מקשים מאחר שהמתבייש נמחלים כל עונותיו, וגם עוד שהוא נהרג במלחמה עם בניו, למה נשאר עון זה של גבעונים? והרי"ף ז"ל פירש מה שנפקד עליו עון הגבעונים אחר מיתתו בשביל חילול השם וכו', ודבריו תמוהים, דמיתה מכפרת על חילול השם, ומ"ש אם יכופר עון זה עד ימותון, אין הכונה לומר אחר שימותו יעשה להם דבר לכפר על זה, אלא הכונה הוא שהמיתה עצמה תהיה מכפרת וכן מפורש בארבעה חלוקי כפרה בסוף יומא, דאמר להדיה על חלול השם מיתה מכפרת. ונראה לי בס"ד, דמ"ש המתבייש על עבירה נמחלין עוונותיו, וכן מ"ש יסורין ומיתה מכפרים על כריתות וחלול השם, בסוף הגמרא דיומא, כל זה הוא על הנוגע בין אדם למקום, אבל על הנוגע בין אדם לחבירו, הן מצד ממון, הן מצד נפשות, לא מפטר אא"כ חבירו ימחול לו, אך אם שניהם ישראל, כיון שנעשה משפט בדינו, מסתמא נפש אותו שחטא לו גם היא תמחול, אחר שמחל הקב"ה על חלקו, וכל זה בישראל עם ישראל, אך הגבעונים אשר לא מזרע ישראל המה, אף על פי ששאול המלך ע"ה נמחלו לו כל עונותיו מצד חלק המקום ב"ה, עם כל זה הגבעונים על נזקם לא מחלו, וצריך להנקם ממנו בעבורם, ולכן מעת שהרג מהם ז' נפשות ונגזר להרוג ז' מבניו לפייסם הם נתפייסו בזה, גם מצד נזק ממון שהגיע להם, ששמחו בתלייתם בפרסום, שאמרו עתה שמורים אנחנו, שלא יבא עוד אחד מישראל לעשות לנו רעה, מאחר שנעשית נקמה זו בשבילנו.

11 מַאי טַעֲמָא, אִילֵימָא מִשּׁוּם דִכְתִיב בָּהּ בַּמִּדְבָּר כג, כג 'אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם' לֵימָא פָּרָשַׁת רִבִּית. הקשה פני יהושע ז"ל, יש להקשות טובא, דטפי הוה ליה למימר מפרשת קדש שמות יג וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ, דכל הפרשה מיירי ביציאת מצרים, וכתיבה נמי בתפילין גבי פ' שמע דברים יא, יג וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, עיין שם? ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל, דפרשת קדש יש בה 'עשרה פסוקים', ופרשת וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יש בה 'שבעה פסוקים', ולכך הקשה מן פרשת רבית שהיא קצרה שיש בה 'חמשה פסוקים', וכן פרשת משקולות אין בה אלא 'ארבעה פסוקים', ואם תמנה התיבות גם כן תמצא שיש הפרש גדול, ולהכי הקשה מהני שהם קצרות, וליכא טורח צבור בקריאתם. ועוד נראה לי בס"ד דנקיט רבית ומשקולות, מפני כי הטעם שנזכר בהם יציאת מצרים הוא דומה לטעם זכירת יציאת מצרים גבי ציצית, והיינו כמ"ש בגמרא ב"מ סא:, למה נזכרה יציאת מצרים בפרשת ציצית, ופרשת רבית, ופרשת משקולות, אמר הקב"ה, אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחן ולהיפרע מן התולה לקלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא, ובמשקולות אמר הקב"ה, אני הבחנתי במצרים בין טיפה וכו' ואני עתיד ליפרע מטומן משקולותיו במלח לרמות הבריות, וברבית אמר הקב"ה, אני הבחנתי בין בכור וכו' ואני נפרע מהמלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם, נמצא הטעם שוה בשלשתם, וגם בשלשתם קאי על מכת בכורות בלבד, ולהכי מקשו מינייהו, משום דדמי בטעמם לפרשת ציצית שאנו אומרים בקריאת שמע בענין זה של זכירת יציאת מצרים.

12 אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זוֹ מִינוּת. קשא, מהיכא משמע מינות? ונראה לי בס"ד לב למפרע בל שהוא כינוי לעבודה זרה כמו שנאמר ירמיהו נא, מד וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל, וכן ישעיהו מו, א כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ, והמינות מושכת האדם לעבודה זרה. גם עוד בל לשון בלבול, שהמינים מבלבלים ומהפכים דברי אלהים חיים הכתובים בתורה, ולכן אמר מלכים א יח, לז וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית, שיתהפכו אותיות לב לאותיות בל רצונו לומר שיתבלבלו, ולזה אמר במדבר טו, לט וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, רצונו לומר המינות שרמוזה בקריאת לב לאחור, ולזה הביא תהלים יד, א אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, כי בשם נָבָל יש לב הפוך, שנתהפכו אותיות 'לב' לאותיות 'בל', ומה שאמר וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זה 'הרהור עבירה', נראה לי אַחֲרֵי לשון אחורים, רצונו לומר אחורי עין יש אותיות סטם, לשון סטימה שהוא הרהור הבא מן השטן, כי שטן וסטם חד הוא.

13 כְּיוֹצֵא בּוֹ אַתָּה אוֹמֵר לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב. פירוש מייתי מהכא דמיון לדרשתו, שאין רצונו לומר לא יאמרו כלל, אלא רצונו לומר לא יאמרו אמירה עקרית, ומ"ש אחר זה וכן הוא אומר אל תזכרו, מייתי הוכחה על עיקר הענין, לכך אמר וכן הוא אומר, ברם הצל"ח ז"ל הקשה, בשלמא ביעקב לא נעקר באמת כמו שכתב רש"ז ז"ל, אבל פסוק ישעיהו מג, יח אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ דילמא קושטא הכי הוא, דאל יזכרו כלל, יעיין שם. ונראה לי בס"ד תתבוננו לשון בינה, והיינו שיבין דבר מתוך דבר וזה שייך למימר על יציאת מצרים שנכתבו במקראות שהוא לשון קצר, וכל תיבה ותיבה נדרשה לפרטי נסים כמו שכתוב בהגדה בדברי המגיד ובמדרשי חכמינו ז"ל ועל זה שייך לשון תִּתְבֹּנָנוּ, אבל סיפורים של שעבוד מלכויות לא נאמרו במקראות של תנ"ך, שהם לשון קצר שצריכין בינה להבין דבר מתוך דבר, ואנחנו צריכין לזכור אותם בפינו בספורים ארוכים, כי אין לנו בהם מקראות הנאמרים ברוח הקודש שמדברים בלשון קצר שצריך לו בינה, ולזה אמר אַל תִּתְבֹּנָנוּ, הם ספורי יציאת מצרים שהם אמורים במקראות, שהם לשון קצר שצריך להם בינה לפרש אותם, וכן רִאשֹׁנוֹת של שעבוד מלכיות אַל תִּזְכְּרוּ בספורים ארוכים משלהם, יען כי הנני עושה חדשה, זו מלחמת גוג, שהנסים מרובים ומעולים יותר, וכיון דאמר על יציאת מצרים אַל תִּתְבֹּנָנוּ, משמע לאומרם בלשון קצר של מקרא, ורק אַל תִּתְבֹּנָנוּ בהם לספרם כפי המפורש בהגדה, וממילא אל תזכרו דשעבוד מלכיות אין הכונה אל יזכרום כלל, אלא רצונו לומר אל יזכרו בארוכה, שלמעלה מהם יש נסים של מלחמת גוג ומגוג, שבהם מספרים בארוכה ובתמידות בכל יום ובכל זמן. ולפי זה שפיר מייתי הוכחה מהאי קרא, דחזינן שתפס הכתוב בראשונה אַל תִּזְכְּרוּ, ובקדמניות אַל תִּתְבֹּנָנוּ, בעל כרחה צריך אתה לומר דאיכא בנייהו חילוק זה שאמרנו, וכאשר יגיעו הנסים של שעבוד מלכיות, תהיה אמירתן עיקר, ושל יציאת מצרים טפילה, וכאשר יגיעו נסים מלחמת גוג ומגוג יהיו הם עיקר, ושעבוד מלכיות ויציאת מצרים טפל.